קולאז' (יעל)

אחחח..אחותי, ברכות על ה..תחביב מרענן/שגעון קיץ/משאבת זמן החדש שלך! 

אלוהים יודע איך את מגיעה לדברים האלו , אך יש לציין שזה ממש מתאים לך!-קולאז' אינטרנטי, חומרים מהחיים הטובים והיפים, שאפילו לא מצריך עבודת כפיים, שלא לדבר על דבק ומספריים - עיסקה טובה ומגניבה!
אהבתי את הקולאז' הקנדי בסידרה שהכנת והייתי מתה לאמץ את הסטייל והלוק.. רק שחסר לי הגן הנשי האחראי לתכונת השופינג ...
מבטיחה שלכשתבקרי אקח אותך לכל הרחובות שציינת בקולאז', ומשם - את כבר תדעי מה לעשות .
 שוטטות ברחובות הללו, באמת תתן לך קולאג' חי בועט ונושם של אקשן ויזואלי בלתי נלאה, עודף גירויים והפנינג עיצובי ואפנתי בלתי נפסק .מחפשת השראה? זה המקום !

ציינת שלא מצאת אותנו בשבוע האחרון? ובכן, מאז יום ההולדת גם אני קצת מחפשת את עצמי...
ארועי יום ההולדת היו הרמה להנחתה...ואני חווה כאן רכבת הרים רגשית (בדיוק כמו שכל המהגרים והתושבים הזמניים מתארים גם מנסיונם):
יום אחד אני חשה שאני במרכז היקום , אשת העולם הגדול והנאות החיים,
ויום אחרי אני הג'וק הכי קטן ,בודד וחסר אונים ותועלת עלי אדמות...

כן, החיים כאן בינתיים הם בעצם קולאז' של חידושים שינויים ושאלות קיומיות מבולבלות ...
אני מחכה שהקולאז' האבסטראקטי  הזה יהפוך לתמונה ברורה וריאליסטית.

כאמור, בינתיים שלומי ומצב רוחי משתנה תוך דקות וכדאי לך להתקשר בדקות הטובות שלי ...ידעת שיש תופעה הנקראת "פסיכוזת מהגרים"? (הרבה עבודות ומחקרים נעשו על כך, דכאון הוא תופעה נפוצה עקב הגירה, וגם ירידה במצב הבריאות הפיסית בתקופה הראשונה) לא... אל תדאגי - אחותך בעיקרון אופטימית ומאמינה (כשלא מקטרת ומחפשת שטויות באינטרנט. לא צריך להטיס לי לכאן פסיכיאטר.    בינתיים) .

הרי ברור  שייקח זמן , והתמונה תתבהר -  אבל ההמתנה לא פשוטה. ומה יש לעשות?

 להמתין באופן פסיבי לזמן לעשות את שלו (לזרום, לספוג, לחיות את הרגע במודעות ובשלווה על פי מיטב התיאוריות הרוחניות, בשאנטי..)

או שמא להגדיר מטרות יעדים ולהתקדם מההתחלה לכיוון כללי?   (יעדים ומטרות?!? אני? אסטרונאוטית שבקושי מוצאת דברים בבוקר ומתקשה בלארגן לעצמה סדר יום?! )

אולי אפילו להקדים ולמצוא מסגרות של עשייה, ולהכנס לתלם מייד בלי מקום לשום בילבול?        להכניס את מורי לגן, ולהכנס למסגרת של עבודה/לימודים?!?        ( ניסחפתי מדי? אבל הלא אומרים שכדי ללמוד לשחות צריך לקפוץ מהר ומייד למים העמוקים?)

ורגע, מה אני בכלל רוצה ?

מצד אחד- אחרי שנים של  עבודה אינטנסיבית עם בוסית קשה שכמותי :) ובלי חופשות לידה - זכיתי סוף סוף לזמן לעצמי, עם מורי. לעצור ותת לעצמי להנות מהעולם הזה שסביבי. יכולה להתאמן ולחזור לכושר, לטייל,לקרוא,ללמוד, לבלות,להשתתף באינספור פעילויות קהילתיות/מקצועיות שיש כאן, לבלות זמן איכות  עם מורי ומייה. זו יופי של פאוזה, חופשת לידה ארוכה, ככה באמצע החיים, שיחזרו אח"כ למסלולם במילא.

מצד שני - גל הגיע לכאן כדי להתפתח ולגדול, יש לו מסגרת ועולם שלם בבית החולים ובאקדמיה והוא מפרנס יחיד. אז למה שאני לא אלמד ואתפתח גם? משהו חדש לגמרי או התעמקות בתחום שלי? או שבכלל כדאי לעבוד ולפרנס ולהיות חלק ממסגרת וחלק ממעגל העובדים היצרנים המשפיעים?  להכיר את שוק העבודה הקנדי ולהרוויח כמה דולרים? לוודא שהשהות כאן תוסיף לי עוד שורה מהותית לרזומה?

ברור גם שבחיים בישראל יש רגע שהדילמה הזו עולה, בעיקר אצל נשים (ומי כמוך יודעת וחוותה). אבל  , כאן אני לבדי  בלי  משפחה ובלי חברים ומעל הכל המחסום התקשורתי של השפה, האנגלית הכה בסיסית שלי , זה לגמרי מונע ממני להתבטא ובודאי שמונע ממני למצות את כל מה שישי לעיר ולתקופה הזו להציע!

 אז בינתיים, אחותי , חיי הם קולאז' אחד גדול העשוי מחומרים רבים פיסיים ורגשיים. משעמם זה לא...

בבוקר הולכת ברחובות (גומעת קילומטרים עצומים ברגל) בנסיון לעכל שפע גירויים שפשוט מוביל לסחרחורת. המבט שלי משוטט ,לא רוצה לפספס כלום ואני בטח נראית מאד מוזר למי שהולך לידי. מזל שיש לי את העגלה של מורי להשען עליה, אחרת כבר הייתי נופלת מהרגליים. אני מרימה מבט לגורדי שחקים, סוקרת שדרות ככרות ותכנון עירוני, בוחנת בתים וגינות, מציצה לחלונות בתים וחנויות, עולה על אוטובוסים יורדת לרכבת תחתית, שוטפת עיניים בפרצופים של כל הגזעים, שפות שונות, לבוש מעורר השראה, טבע מדהים, מגזינים, סדנאות, עסקים, בידור, גסטרונומיה, שלטים, אורות,ריחות,..זה אינסופי!

אני רוצה לבלוע הכל ולהיות חלק מזה, אבל נראה לי שייקח לי חודשים או שנים וכנראה שלעולם לא.. 

נכון  לעכשיו המסגרת היחידה שלי היא חדר הכושר...לשם ניתן להביא את מורי שלוש פעמים בשבוע (יש שם תינוקייה) חוץ מזה אני חיה בסוג של קולאז' כאוטי שבו אני מתנהגת כמו תמיד, בעצם, כחתולה: קופצת מדבר לדבר, ממקום למקום, ממחשבה למחשבה. הכל מעניין מגרה ומסקרן אבל בסוף היום אני גמורה ומתכרבלת במיטה מתה מעיפות. אין סדר יום, אין לוח זמנים, יש המון בלאגן בראש, בחיים, בבית, והמון הפסקות להחתלה, הרדמה, הרגעה והתעסקות בגורה שלי, מורי...אין רגע דל ולא משעמם בכלל.

בינתיים כמו שאתם מחפשים אותי, גם אני בדיוק לא מוצאת את עצמי וסלחי לי אם איני בקשר לפעמים , לכמה ימים. תמשיכי למצוא דרכים מרעננות להתמודד עם הקיץ הישראלי והחופש הגדול שלך...

 אני שולחת לך ולכם חיבוק ענק דרך הבלוג הזה, ושמחה כל כך שיש לי איך לפרוק ותגובות כל כך מפרגנות מהבית! מיאו ונשיקות....

    

והנה הקולאז' המחורבן שלי.לא יפה כמו שלך

גם הכתיבה שלי כ-מ-ו-ב-ן לא מדהימה כמו שלך

נו טוב, את הנמרה הרצינית ואני סתם חתולה מפונקת