סיפורי בדים וחרוזים (שירית)

אחותי, 

אמרתי לך פעם שגם אם לא היית אחותי, הייתי בוחרת בך בתור חברה. 

אני אוהבת את החברות שלי חמות, מצחיקות, יצירתיות, נהנתניות ועם מידה לא מבוטלת של הומור עצמי, שריטות משונות וחמלה. כזאת את וכזאת היא גם דליה, החברה החדשה שלי. 

לא יצא לכן להכיר עדיין, כי הקשר ביננו מאד טרי, אבל אני משוכנעת שתאהבי אותה גם. היא לגמרי "משלנו", כולל הגנים ההונגריים על כל הזוויות המשעשעות שלהם. 

אבל אין ספק שאחד הדברים שהכי מרשימים אותי בדליה זו היצירתיות המדהימה שלה. חוץ מזה שהיא מחזיקה באחד המקצועות המגניבים ביקום - עיצוב תלבושות לתיאטרון- הבית שלה הוא חגיגה של יצירה ועשייה. לא, את לא מבינה בכלל - ציור, תפירה, מקרמה, אביזרי עיצוב קינקיים - יו ניים איט. הבחורה הזו לגמרי השראה. 

ועכשיו תשמעי מה קורה כששתי השראות, את והיא, נפגשות.

זוכרת את הערכה להכנת תכשיטים ש"הורשת" לי לפני נסיעתך? עם קאטרים, חוטי ברזל ושאר שמונצעס? אז הערכה הזאת ישבה אצלי כמה שבועות, הסתכלה עליי, אני הסתכלתי עליה – ופתאום הבנתי שדליה היא החוליה המקשרת ביננו. שהיא יכולה לעזור לי ללמוד להכין את התכשיטים שאני אוהבת – כאלו שעולים לי עשרות ומאות שקלים בדוכנים ותמיד עוברת לי המחשבה בראש ש"ביקום מקביל, גם אני יכולה לייצר כאלו".

דליה נרתמה כמובן למשימה הלאומית מיד ובדיעבד, ואז הבריקה עם רעיון למקסם ולמתג את העניין לטובת החופש הגדול. החלטנו שאנחנו נוסעות לתל אביב להצטייד בחרוזים, סוגרים וכל מה שנצטרך, ושבשיא החופש, כשהקייטנות יסתיימו, נעשה לבנות שלנו (לירי שלי ונגה שלה) "סדנת תכשיטנות" משותפת. אימות השנה, או לא אימות השנה?

אז נסענו לתל אביב. לרשותנו עמדו בערך 5 שעות ובדיוק 3 משימות:

• הראשונה, הצטיידות לסדנה.
• השנייה, מציאת בדי ריפוד הולמים לשתי כורסאות בסלון הצבעוני של דליה.
• השלישית, ארוחת צהריים תל אביבית שווה.

ספויילר: הצליח לנו, ובגדול! 



תחנה ראשונה  - אבגד - חנות ענקית של חומרי גלם לתכשיטים, באזור רחוב אלנבי, שמאכלס גם המון חנויות קטנות ממנה שמתמחות בג'אנר. יורז טרולי התנהגה שם כמו ילדה על ספידים שהגיעה לחנות ממתקים עם כרטיס האשראי של הוריה ובלי הגבלות מרופא השיניים... דליה נאלצה לעצור אותי, במובן האקטיבי של המילה, אבל זו תמונה (של חלק קטן) מהשלל.   

תחנה שניה  - חנות הבדים של שמעון. טוב, שמעון זה להמחשה בלבד כי שכחנו לשאול לשמו האמיתי, כך גם הבדים בתמונה, שבכלל צולמו בהזדמנות אחרת ולמען האמת - גם חנות זה אובר סטייטמנט...אבל קנינו בדים מהממים אצל איש אחד נחמד בכוך שלו בנחלת בנימין, ועשינו את הבחירה בערך תוך, ובכן, 10-12 דקות (!). מאיזושהי סיבה לא ברורה אבל מאד מחמיאה, דליה הסמיכה אותי (!) לבחור איתה את הבדים לסלון הצבעוני, האקלקטי והשמח שלהם. ונכון שאת לא לגמרי מופתעת לגלות שבחרתי עבור הספות שני גוונים של ירוק/טורקיז + בד אדום לכפתורים שישולבו בפנים? נורא כיף שהיתה לי לקוחה "נועזת" - אני משוכנעת שיצא יפה. משוכנעת. 

שבעות רצון אבל לא שבעות באופן כללי, הגענו ל - תחנה שלישית  - מסעדת "האחיות בירנבאום" בנחלה. מה אני אגיד לך, אחותי? גן עדן לנשים, שמנוהל ע"י נשים (ראי תמונה. אני לא בטוחה שהן רק אחיות...). האוכל שם מוגש בשיטת המזנון, עם אינספור סלטים צבעוניים, ומנות צמחוניות שמבוססות על כל מיני קטניות, עדשים, חיטות שעורות ושאר נפלאות שאני אישית לא בדיוק יודעת להכין בבית אבל מאד מאד אוהבת. 

אחרי האוכל הכיפי, הקניות וההצלחות של היום, שמנו פעמינו חזרה לבנימינה סיטי - עייפות, מזיעות (סוף יולי בתל אביב, הלללללו?) ומרוצות. את הסדנא עוד לא הספקנו להפיק, אבל יש כבר תוצר ראשון וצנוע שהכינותי במו ידיי אתמול בערב. פשוט לקחתי שרשרת שאני אוהבת, ושיחזרתי משהו דומה, בטורקיז. מה את אומרת, אחותי, יש עתיד? או לפחות תואר "מעצבת התכשיטים המבטיחה של השנה".....?

קולאז' (יעל)

אחחח..אחותי, ברכות על ה..תחביב מרענן/שגעון קיץ/משאבת זמן החדש שלך! 

אלוהים יודע איך את מגיעה לדברים האלו , אך יש לציין שזה ממש מתאים לך!-קולאז' אינטרנטי, חומרים מהחיים הטובים והיפים, שאפילו לא מצריך עבודת כפיים, שלא לדבר על דבק ומספריים - עיסקה טובה ומגניבה!
אהבתי את הקולאז' הקנדי בסידרה שהכנת והייתי מתה לאמץ את הסטייל והלוק.. רק שחסר לי הגן הנשי האחראי לתכונת השופינג ...
מבטיחה שלכשתבקרי אקח אותך לכל הרחובות שציינת בקולאז', ומשם - את כבר תדעי מה לעשות .
 שוטטות ברחובות הללו, באמת תתן לך קולאג' חי בועט ונושם של אקשן ויזואלי בלתי נלאה, עודף גירויים והפנינג עיצובי ואפנתי בלתי נפסק .מחפשת השראה? זה המקום !

ציינת שלא מצאת אותנו בשבוע האחרון? ובכן, מאז יום ההולדת גם אני קצת מחפשת את עצמי...
ארועי יום ההולדת היו הרמה להנחתה...ואני חווה כאן רכבת הרים רגשית (בדיוק כמו שכל המהגרים והתושבים הזמניים מתארים גם מנסיונם):
יום אחד אני חשה שאני במרכז היקום , אשת העולם הגדול והנאות החיים,
ויום אחרי אני הג'וק הכי קטן ,בודד וחסר אונים ותועלת עלי אדמות...

כן, החיים כאן בינתיים הם בעצם קולאז' של חידושים שינויים ושאלות קיומיות מבולבלות ...
אני מחכה שהקולאז' האבסטראקטי  הזה יהפוך לתמונה ברורה וריאליסטית.

כאמור, בינתיים שלומי ומצב רוחי משתנה תוך דקות וכדאי לך להתקשר בדקות הטובות שלי ...ידעת שיש תופעה הנקראת "פסיכוזת מהגרים"? (הרבה עבודות ומחקרים נעשו על כך, דכאון הוא תופעה נפוצה עקב הגירה, וגם ירידה במצב הבריאות הפיסית בתקופה הראשונה) לא... אל תדאגי - אחותך בעיקרון אופטימית ומאמינה (כשלא מקטרת ומחפשת שטויות באינטרנט. לא צריך להטיס לי לכאן פסיכיאטר.    בינתיים) .

הרי ברור  שייקח זמן , והתמונה תתבהר -  אבל ההמתנה לא פשוטה. ומה יש לעשות?

 להמתין באופן פסיבי לזמן לעשות את שלו (לזרום, לספוג, לחיות את הרגע במודעות ובשלווה על פי מיטב התיאוריות הרוחניות, בשאנטי..)

או שמא להגדיר מטרות יעדים ולהתקדם מההתחלה לכיוון כללי?   (יעדים ומטרות?!? אני? אסטרונאוטית שבקושי מוצאת דברים בבוקר ומתקשה בלארגן לעצמה סדר יום?! )

אולי אפילו להקדים ולמצוא מסגרות של עשייה, ולהכנס לתלם מייד בלי מקום לשום בילבול?        להכניס את מורי לגן, ולהכנס למסגרת של עבודה/לימודים?!?        ( ניסחפתי מדי? אבל הלא אומרים שכדי ללמוד לשחות צריך לקפוץ מהר ומייד למים העמוקים?)

ורגע, מה אני בכלל רוצה ?

מצד אחד- אחרי שנים של  עבודה אינטנסיבית עם בוסית קשה שכמותי :) ובלי חופשות לידה - זכיתי סוף סוף לזמן לעצמי, עם מורי. לעצור ותת לעצמי להנות מהעולם הזה שסביבי. יכולה להתאמן ולחזור לכושר, לטייל,לקרוא,ללמוד, לבלות,להשתתף באינספור פעילויות קהילתיות/מקצועיות שיש כאן, לבלות זמן איכות  עם מורי ומייה. זו יופי של פאוזה, חופשת לידה ארוכה, ככה באמצע החיים, שיחזרו אח"כ למסלולם במילא.

מצד שני - גל הגיע לכאן כדי להתפתח ולגדול, יש לו מסגרת ועולם שלם בבית החולים ובאקדמיה והוא מפרנס יחיד. אז למה שאני לא אלמד ואתפתח גם? משהו חדש לגמרי או התעמקות בתחום שלי? או שבכלל כדאי לעבוד ולפרנס ולהיות חלק ממסגרת וחלק ממעגל העובדים היצרנים המשפיעים?  להכיר את שוק העבודה הקנדי ולהרוויח כמה דולרים? לוודא שהשהות כאן תוסיף לי עוד שורה מהותית לרזומה?

ברור גם שבחיים בישראל יש רגע שהדילמה הזו עולה, בעיקר אצל נשים (ומי כמוך יודעת וחוותה). אבל  , כאן אני לבדי  בלי  משפחה ובלי חברים ומעל הכל המחסום התקשורתי של השפה, האנגלית הכה בסיסית שלי , זה לגמרי מונע ממני להתבטא ובודאי שמונע ממני למצות את כל מה שישי לעיר ולתקופה הזו להציע!

 אז בינתיים, אחותי , חיי הם קולאז' אחד גדול העשוי מחומרים רבים פיסיים ורגשיים. משעמם זה לא...

בבוקר הולכת ברחובות (גומעת קילומטרים עצומים ברגל) בנסיון לעכל שפע גירויים שפשוט מוביל לסחרחורת. המבט שלי משוטט ,לא רוצה לפספס כלום ואני בטח נראית מאד מוזר למי שהולך לידי. מזל שיש לי את העגלה של מורי להשען עליה, אחרת כבר הייתי נופלת מהרגליים. אני מרימה מבט לגורדי שחקים, סוקרת שדרות ככרות ותכנון עירוני, בוחנת בתים וגינות, מציצה לחלונות בתים וחנויות, עולה על אוטובוסים יורדת לרכבת תחתית, שוטפת עיניים בפרצופים של כל הגזעים, שפות שונות, לבוש מעורר השראה, טבע מדהים, מגזינים, סדנאות, עסקים, בידור, גסטרונומיה, שלטים, אורות,ריחות,..זה אינסופי!

אני רוצה לבלוע הכל ולהיות חלק מזה, אבל נראה לי שייקח לי חודשים או שנים וכנראה שלעולם לא.. 

נכון  לעכשיו המסגרת היחידה שלי היא חדר הכושר...לשם ניתן להביא את מורי שלוש פעמים בשבוע (יש שם תינוקייה) חוץ מזה אני חיה בסוג של קולאז' כאוטי שבו אני מתנהגת כמו תמיד, בעצם, כחתולה: קופצת מדבר לדבר, ממקום למקום, ממחשבה למחשבה. הכל מעניין מגרה ומסקרן אבל בסוף היום אני גמורה ומתכרבלת במיטה מתה מעיפות. אין סדר יום, אין לוח זמנים, יש המון בלאגן בראש, בחיים, בבית, והמון הפסקות להחתלה, הרדמה, הרגעה והתעסקות בגורה שלי, מורי...אין רגע דל ולא משעמם בכלל.

בינתיים כמו שאתם מחפשים אותי, גם אני בדיוק לא מוצאת את עצמי וסלחי לי אם איני בקשר לפעמים , לכמה ימים. תמשיכי למצוא דרכים מרעננות להתמודד עם הקיץ הישראלי והחופש הגדול שלך...

 אני שולחת לך ולכם חיבוק ענק דרך הבלוג הזה, ושמחה כל כך שיש לי איך לפרוק ותגובות כל כך מפרגנות מהבית! מיאו ונשיקות....

    

והנה הקולאז' המחורבן שלי.לא יפה כמו שלך

גם הכתיבה שלי כ-מ-ו-ב-ן לא מדהימה כמו שלך

נו טוב, את הנמרה הרצינית ואני סתם חתולה מפונקת

זהירות, התמכרות...! (שירית)

אחותי העסוקה, 

אחרי שכמעט הוצאתי משלחת לאלסקה בעקבותיך, סוף סוף דיברנו בטלפון אחרי כמה ימים של נתק.

טוב, נתק זו מילה קצת גדולה, אני מודה, אבל ראבק - חייתי על דיאטה חריפה של תמונות בלבד וחסרה לי המנה העיקרית! 

ועד שתואילי בטובך לעדכן את בלוגנו בקורותייך בעיר הגדולה, החלטתי מצידי לנסות לנהל פה סוג של שגרה. השגרה שלי כוללת בימים האחרונים את ההתמכרות החדשה והמסוכנת - האתר בעל השם הבלתי אפשרי - Polyvore. 

בגדול, זהו מגרש משחקים לילדות גדולות שחובבות אופנה, עיצוב, קונספט בורדים ומגזינים בוהקים עם תכנים רדודים וצילומים מרהיבים. מסוג המשחקים שמייה ולירי אוהבות לשחק במחשב, רק מתוחכם יותר ובלי גרפיקה בסגנון מנגה. יש אפשרות לעצב גם בורדים שקשורים בעיצוב פנים, אבל לצערי האפשרויות לא עשירות ובלתי נגמרות כמו בתחום האופנה. 

אבל בעצם, למה להכביר במילים? 

את מוזמנת להציץ ב"יצירותיי" באתר, ואז לחכות לרגע הראשון שבו מורי תרדם ולקפוץ ראש פנימה בעצמך. 

רק אל תגידי שלא הזהרתי אותך, מדובר בהתמכרות בטוחה! 

והנה עוד סט אחד, נחשי מי היתה המוזה שלי ובאיזו מדינה היא נמצאת? עכשיו I dare you לצאת לחנויות ולרכוש את הפריטים האלו בדיוק (: 

"יום חלום " (יעל)

אחותי האהובה.. זו רק אני פסיכית, או שגם לך יש לפעמים את התחושה  ש...הלכת ברחוב, נדרסת, ועכשיו את בגן עדן???!? או שנדמה לך שהלכת לישון ושכל מה שקורה לך עכשיו הוא בגדר חלום ?!?

זה קרה לי אתמול !

נתחיל מזה שהעשירי בחודש יולי שנת אלפיים ושתים עשרה הגיע מהר מדי, והתעוררתי בבוקר בת 37.

אני! אחותך הקטנה! כשהבנתי את השערורייה מייד צלצלתי לאמא לבדוק שאין כאן איזו טעות.

על הדלת וברחבי הדירה גיליתי שפזורים ברכות ופתקים (האמת, 3 שבועות כבר, שגל מטמין לי פתק פה ופתק שם: בעוגיית מזל, מתחת לכרית,במקרר, על המקלדת, הקופסת האיפור, אצל המוכרת בחנות.
המסרים מדהימים .וסודיים) .

בפייסבוק במייל ובבלוג אני קוראת ונירגשת מכל הברכות והזכרונות ששלחו לי מהבית, איזה כיף שיש כאלו מדיות תקשורת ישירות ומהירות!

לקחנו את מייה לגן ובדרכי חזרה השכנה הישראלית מלמעלה צלצלה להזמין אותי לבית הקפה "של הבנות", אני צועדת לשם עם מורי בעגלה..משוחחת בדרך עם חברים ומשפחה מישראל שצלצלו לברך. כיף גדול, מפתיע, מיוחד ומרענן, איזה בוקר נפלא!  בשעה שאני צעדתי לכיוון הקפה, גל נסע לעשות טסט ועבר אותו בהצלחה!  - מעכשיו הוא נהג עם רשיון קנדי לכל דבר. אנו שוקלים ברצינות הסבה לנהג מונית או אוטובוס, המשכורות שלהם בטוח יותר נורמליות משכר הרעב של מתמחה...

בבית הקפה קיבל את פני ניחוח מעולה של קפה לא רע בכלל (נדיר בקנדה).כבר ישבו להן שם 3 נשות רופאים ותיקות..כבר שנה וחצי כאן, יודעות ומכירות הכל, כבר לא מתרגשות... חשתי קצת כמו הילדה החדשה בכיתה, לא מכירה את הנפשות הפועלות, את נושאי השיחה, וגיבוריה. אני מניחה שזה יגיע. בהתחלה זה קצת מביך. שמחתי לגלות ,גם בפורום הזה, שהרושם הראשוני שעשתה עלי השכנה הקרובה ביותר אלי (ממש מעלינו) הוא נכון- בחורה חמה, נשית, מצחיקה ונעימה - ממש מותק, יש בה משהו מיוחד ומעניין. זה כמובן מביא אותי לחשוב על חברתי הטובה והקרובה, שהפכה לאחות ונפש תאומה. החברות ביננו  התחילה דווקא  בגיל די מתקדם, ממש לא מילדות, הכל התחיל משכנות קרובה ואינטימית...וזה יחזיק לנצח ויתעצם, ברור לי.

הבנות סיימו והלכו כל  אחת לעיסוקיה , אחת לג'וגינג, אחת לחדר כושר,אחת עם הילד המתוק שלה (אני לגמרי מלהבת מהקטנים שמפטטים אנגלית עם מבטא נהדר) - ואני נשארתי קצת לשבת, נהניתי מהמחשבה שסוף סוף, אחרי שניייייייים שלא היה לי רגע פנוי - הנה, זה מגיע, בגיל 37: זוכה לקצת זמן, פנאי, תחביבים, הרחבת אופקים, ועוד במדינה ועיר כזאת! חלום.  יצאתי מהקפה וטיילתי ברחוב אגליגנטון המדליק, שטומן בחובו הבטחה לשוטטות ועניין רב בעתיד.

בשובי הביתה אכלתי עם גל הנהג המדופלם , הוא הביא את מייה מהגן ואני התקלחתי כדי להיות מוכנה, לבקשתו, ליציאה בארבע וחצי! יציאה ראשונה לדייט עם בעלי היקר (ומורי בעגלה...) כאשר למייה יש בייביסיטר בבית, אחחח...איזה כיף, מתה על ההפתעות של גל !

הגענו בתחבורה הציבורית למרכז דומיניון, מגדל אדיר מימדים של אחד הבנקים הגדולים בקנדה (תוכנן על ידי מיס ואן דה רואה, אדריכל גרמני ממייסדי בי"ס הבאוהואוס. הבניין דווקא לא אפייני לו, והקומה האוריגינלית היתה סגורה.אבוא לשם שוב בשבילה.)  מהרגע הזה באמת קשה לי לכתוב, אבל מנסה :

המראנו, בחיי שהמראנו - לקומה ה....54! חמישים וארבע!

בתום דקה קצרה וחרישית במעלית המפוארת, האזניים סתומות גם הן לתפארת -
נחתנו הישר בדלפק הקבלה של מסעדת CANOE  .

 קרוצו, זו ללא ספק המסעדה הכי  יוקרתית, שהייתי בה מימי (והייתי !) . הנוף,העיצוב,ההגשה,השירות,האוכל- אין דברים כאלה (טוב, עכשיו יש)  החגיגה המשיכה כשהצטרפה אלינו, עם כל האנרגייה המתפרצת וגלי השמחה העוטפים - מיכל, חברת ילדותי שנמצאת בטורונטו לכבוד כנס של מייקרוסופט. מיכל גרה בסיאטל ובשנים האחרונות התראנו מעט מדי. בתור חברות ילדות שמכירות את הרקע, המשפחה, וכל תולדות החיים זו של זו - לא צריך יותר מדי כדי להנות. זה פשוט מרגיש כמו בית, זה משמח ברמות עמוקות וזה בעיקר בלתי ניתפס!!  כי אם מישהו היה מספר לנו כשצעדנו לביצפר עירוני ה'  לכיתה ט' - שבשנת 2012 ניפגש ,אני מטורנוטו והיא מסיאטל ,בקצה השמיים ליומולדת 37...לא היינו מסוגלות להאמין.    החברה, האוכל, האירוע - פשוט היינו שלושתנו בעננים, תרתי משמע.

בקיצור, אחותי - יש דרך אחת להיפתר אחת ולתמיד מהשריטה שלך ופוביית המעליות/המקומות הסגורים. תאמיני לי שתסכימי שיכניסו אותך אפילו לקפסולה  אטומה  - העיקר שתגיעי בסוף ל:

 CANOE קומה 54 מרכז דומיניון, טורונטו.

http://www.oliverbonacini.com/Canoe.aspx

בעודנו מרחפים הביתה בסאבווי, גל מסמס כל הזמן, ולחוץ באופן מחשיד...ואכן , הערב הסתיים בלא פחות ממסיבת הפתעה קטנה בדירתנו החדשה, עם קומץ חברים חדשים שהכרנו כאן, שבאמת, אבל באמת שימחו אותי! אנשים שכל אחד הוא עוד עזרה ועוד נתינה ועוד חיבור למקום החדש הזה, אנשים שזוכרים את הקושי ההתחלתי שלהם ושניסו לחסוך אותו ממני , אנשים יקרים באמת - איזה דרך מגניבה לחגוג ולהגיד להם תודה! נכון - הבית לא ייצוגי  ולא ראוי עוד לארוח, ונכון- לא הכנתי להם ארוחת גורמה כמו שמגיע להם - ועוד אכין - אבל היה שמח, היה מפתיע, מייה היתה מאושרת עד הגג וגאה כל כך , קיבלנו יין מעולה (סיחרר אותי יופי יופי) , קרם גוף יוקרתי (ויקטוריה סיקרטס! בחיי,...איזה פינוק..) , וכמובן - היתה עוגת יומולדת מקושטת יפהפייה ומעולה שגל אירגן, עם נרות והכל, והספרה 7. בשביל 17 שנותי כמובן (אני מתעלמת מהעובדה שאני כבר בת 27.מה יהיה כשאהיה   37 ?!?)

את כבר יודעת מזמן, שלא סתם חייתי כרווקה הוללת בלי מחויבויות - עד שהוא הגיע. רק כשגל הגיע לחיי בגיל 30 באמת הבנתי שהגיע הזמן ולהתמסד להתמסר ולהנות מחיי זוגיות אמיתיים ומאושרים עם הנפש התאומה שלי, החבר הכי טוב בעולם, היצור הכי  מתאים לי עלי אדמות. איתו אני הכי מאושרת ואיתו אני הכי אוהבת את מי שאני.לא יכלו להמציא עוד בעל שיודע לפרגן ולהפתיע ולהזיז עולמות בשבילי. כמה מחשבה ותכנון ופרטים ורגש הושקעו ביום ההולדת שלי! כמה!!!! זכיתי בענק, והבאתי לך גיס מחמד להתפאר, כמו שאת קוראת לו.

גל, שהציע לי נישאוין על כדור פורח, גל, שיצר איתי 2 ילדות לתפארת, גל, שמצליח להבריק במקצוע הכי קשה בעולם, גל שהביא אותי עד כאן בדרך לקריירה מבטיחה, גל האחד והיחיד - שאיתו זכיתי להזדקן ולחגוג את כל ימי ההולדת שלי!

אז תגידי לי את? חלום או לא? 

אני מודה בענק על הברכות ואני מאחלת לכם אותו דבר בדיוק, ויותר. חסרתם לי השנה אבל הצלחתם להגיע הכי קרוב שיכולתם, הסקייפ עם ההורים, ההקול שלך כשצלצלת מייד כשהתעוררת, לא שכחתם אותי, ההיפך! את חגיגת הארבעים כבר נחגוג יחד בענק, ובכלל - הכל עוד לפנינו.. 27 זה כלום...

Add caption

היום יום הולדת (שירית + בלוגרים אורחים)

על יבשת אמריקה מפציע ה10.7, ואיתו יום ההולדת שלך! 

לכבוד התאריך החשוב הזה, אספתי בלוגרים מובילים מרחבי העולם, שהסכימו (מה הסכימו? עמדו בתור!)  להצטרף אלי ולברך אותך בכמה מילים (: 

יעלי מתוקה שלנו, מזל טוב בטורונטו רבתי!

...יש לך היום יומולדת של גדולים ואת שם רחוקה בקנדה ביחד עם בעל ו2 ילדות...גם אלף מזוודות.

ממש כמו שאנחנו נסענו לפני המון המון שנים לשבתון כפול בארה"ב' בזמן ההוא כש"לדודים מאמריקה" היתה משמעות אחרת ואמריקה של דוד סם היתה חלום רחוק לכל ישראלי מצוי, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

מצאנו את עצמנו אורזים מזוודות, משכירים את הדירה בשונמית ונוסעים לשדה התעופה לחיות חיים אחרים. אנחנו, הקטנים מישראל- הגענו עם המון חששות, ציפיות ו2 ילדות , המון סימני שאלה.

שירית עלתה לכתה ב' ואת, קטנטונת בת 5, ממש כמו מייה היום. כולנו חווינו את מה שאת חווה עכשו, רק בהבדל עצום. 

השנים צמצמו את המרחקים. אז, הארץ היתה קטנה והיינו תמימים ועוד לא ניכרו סימני האמריקניזציה

שחדרו לחיינו ברמת חיי היומיום , הצריכה , התקשורת,השפה וכו. בקיצור- הכל היה כ"כ שונה ומשונה. התלהבנו מ-ה כ ל!!!  מביקור בסופרמרקט ועד לנסיעה באוטו הענק (שברולט אימפלה 7 מקומות ישיבה בצבע...איך לא? ירוק!)

אז,בתקופה ההיסטורית ההיא מי בכלל חשב על סקייפ? שיחות טלפון היו יקרות וכל שיחה לארץ היתה בבחינת אירוע חד פעמי ,חריג ונמדד בדקות, שניות והסתיים עוד לפני שאמרנו...הלו...מה?...לא שומעים!...בסדר...נשיקות (וכל זה על טלפון יחיד בבית, כשכל אחד מחכה לתורו...)

באותם ימים הדואר היה אמצעי לשמירת הקשר וכלדבר עשה את דרכו לאט לאט ,בדיליי הרבה אחרי. היום, נוסעים לטיול ועוד לפני היציאה אנחנו כבר מדווחים...איזה כיף!

אנחנו זוכרים איך ליומולדת 5 סבא משה וסבתא לייה הגיעו לביקור ונסענו באוטו ה"ענק" לקחת אותם משדה התעופה. הגענו לדירה במנצסטר וישבנו בפינת אוכל (שקנינו בסירס) ואכלנו עוגת יומולדת ופתחנו מתנות. ואת- לא יצאו לך מילים מהפה מרב התרגשות! שמת את שתי ידייך הקטנות על הפנים כלא מאמינה שכל זה קורה לך ובשבילך .אוי, כמה שאת היית מתוקה!

עכשיו, את כבר גדולה והסיפור שלנו הוא הסיפור שלך עם המשפחה המדהימה שלך (...טוב, גם שלנו) ואנחנו מאחלים לך שתיהני  כמו שאנחנו נהננו מהתקופה היפה הזו. תקופה ששינתה לא במעט את חיינו ופתחה לנו את העיניים לעולם הרחב.

אנחנו רוצים שהסקרנות והעניין שכ"כ מאפיינים אותך ימלאו ויעשירו אותך ושתהיי מאושרת. שתצליחי להגשים ולו רק חלק ממה שאת רוצה. את ברת מזל שחוויה כזו מתאפשרת לך - זו מתנה לכל החיים.  

אוהבים אותך ומאחלים מזל טוב וחיבוקים ו... נא לא לשכוח...יש לנו ארץ נהדרת!

                                                                                                אמא ואבא.

צולם בארה"ב, יולי 1980

עיצב וכתב : רועי כץ 

הכתיבה בטייק אחד : לירי כץ 

אני מקווה שאת סולחת על העריכה הגראפית ה-מ-ר-ה-י-ב-ה שהצלחתי להעלות פה (הערה לעצמי: לשקול לקנות לך בלוג מעוצב כמתנת יומולדת לשנה הבאה. אה, שיט. את רואה את זה? הלכה ההפתעה...) 

אבל אין לי ספק שדרך מסך הדמעות וההתרגשות את לא ממש רואה עיצובים, אלא רק את האהבה החשופה של כולנו. 

אז בוקר נפלא של יומולדת מושלם שיהיה לך. 

אנחנו לחלוטין סומכים על שלישיית הקסם שלך שהוא יהיה כזה. 

נשיקות, מכולנו 

Summer Time (שירית)

חבל על הזמן, אחותי!

קראתי את המכתב המענג שלך אולי 900 פעם מאז אתמול. גיליתי שאת מסוגלת לתת פייט לא רע בכלל לתסריטאים של מד-מן. כן כן. הכתיבה שלך הזכירה לי את העונה האחרונה והמשובחת של הסדרה החביבה עלי. עם ציר נושא מרכזי (הזמן) והמון תתי סיפורים שמתפצלים ממנו ומתקשרים אליו- החל מנבטי האדניות ועד למחשבות העמוקות יותר על הזמן שאתם מקציבים לעצמכם בקנדה, זמן האיכות שלך עם מורי והזמן שאת נותנת לעצמך. כל מה שצריך עכשיו זה תקציב ענק לרהיטי רטרו, במאי מוכשר ואיזה דון דרייפר בתפקיד גיס המחמד, ואת מסודרת. רק אל תשכחי להזמין אותי כשאת מלהקת, טוב? (-;

אצלנו, בארץ הקודש, הזמן קצת פחות החלטי. מצד אחד, זכרונות החפיפה הכי קצרה בהיסטוריה התעסוקתית שלי כבר הספיקו להתאדות ממוחי למרות שעברו מאז רק כמה ימים (מנגנוני הדחקה עובדים מהר). מצד שני, הקיץ שלפנינו נראה לי נצחי. החיים בקערת מרק מהבילה לא מחמיאים לשיער שלי וחמור מכך: גם לא לאישיות, לסבלנות או להורות שלי...כמו ילדה קטנה אני סופרת עונות עד לנסיעה אליכם - קיץ, סתיו, חורף, ובתחילת האביב סוף סוף זה יקרה. אני לא מאמינה שכל כך הרבה זמן לא נתראה..

אבל הזמן החמקמק גם פועל לטובתי. נכון שרק התחיל החופש הגדול, ושכרגע הילדים עדיין בקייטנות, אבל שבוע וחצי לתוך החופש, כבר ברור לי שהוא ייראה אחרת מחופשים קודמים. זהו החופש הגדול הראשון שבו אני מרגישה שיש לי עסק עם ילדים "גדולים". ילדים נהדרים שמסוגלים להעסיק את עצמם, להרים טלפון לחברים ולקבוע איתם, להציע בעצמם הצעות לסדר היום (רועי: לטייל למעיין של רמת הנדיב. לירי: לעלות על מטוס, לא חשוב לאן וגם לא חייבים יעד ספציפי, "כי כבר שכחתי איך זה נראה מלמעלה"...). אלה ילדים שיודעים לישון (!) עד מאוחר (!!), להתארגן לבד על ארוחת בוקר קטנה, להפעיל את השלט, לנגב לבד ת'טוסיק...טוב, את מבינה לאן אני חותרת פה, נכון? תעצמי את העיניים ותדמייני שעוד כמה שנים גם את שם, עם הקטנות שלך, ותודי שזה נשמע כבר יותר שפוי.

אז אפשר בהחלט להגיד שפתחנו את החופש ברגל ימין. הקייטנה מצוינת, למרות הקיטורים ההכרחיים (לדעתי הם בסה"כ פועלים לפי סעיף 561 באמנת הילדים הבינ"ל) העובדות מדברות בעד עצמן והם חוזרים הביתה מחוייכים, נלהבים ועם המון חוויות (רועי כבר קבל "מצטיין קייטנה" באיזה יום, ומאד נהנה לתרגל את הפטיש שלו למדים עם החולצה שהדפיסו להם).

בשישי בערב המרנו את ארוחת הערב המשפחתית המסורתית במסיבת יומולדת למאיה כנספחי משפחת חיים/סטרוגו המורחבת. גם שם אנחנו מרגישים כמו בבית, כידוע, והיה ממש שמח וטעים. הלכתי שם קצת כמו טווסית גאה כי הסלון ופינת האוכל שעזרתי לקרנונה לעצב פשוט נראו מקסים. אני אצלם שם בצורה מקצועית השבוע, ותוכלי להתרשם מאחותך שמנסה ללמוד ממך דבר או שניים...

בתיה ומאיר מסרו לך ד"ש, אהבה וגעגועים. בטח גיהקת לך מעבר לים כשהם סיפרו לי איזו תותחית את מבחינה מקצועית, ואיך את שולטת ביד רמה בכל אנשי המקצוע ובתכניות של הפרוייקט שלהם, בלי לאבד מעדינותך וחינניותך. כאילו שאני לא יודעת, אבל תמיד נחמד לשמוע את זה שוב. צחקנו יחד על היפוך התפקידים – איך יצא שהכרחתי אותך להיפטר מכמויות נפשעות של בגדים וצעצועים לפני הנסיעה, בעוד שלרוב את זו שמכריחה את לקוחותיה להזדכות מציוד מיותר שמעמיס על הדירות המעוצבות שאת בונה להם.

את השבת העברנו עד שעות הצהריים בשריצה/רביצה במזגן. גיסך חסר המנוח, שנמצא בעיצומו של המרוץ למע"מ, לא וויתר כמובן על חתירת הבוקר של שבת, ואחרי הפיקס השבועי של סלט קטןקטןקטןקטן התמקם במשרד ועבד. ועבד. ועבד. בערך ב15:00 הואלנו כולנו להוציא את האף מהבית, ונסענו לנתניה סיטי לסרט מדגסקר3. היה פשוט תענוג, שאגנו כולנו בקול רם (סרט מצחיק גם כשהוא מדובב) ופק פק "נתנה בראש" ורקדה בכסא ובמעבר לצלילי קייטי פרי. טעם טוב יש לילדה. תואם את הסטיות המוזיקליות של הוריה.

יאללה, אוחתי, אני תכף מסיימת. חייבת להתרגל לכתוב קצת יותר קצר וממוקד. קשה מאד לזכור שהמכתבים האלו לא רק ביננו, ושגם אחרים קוראים אותם.

מחר יומולדתך הראשון בגולת ישראליי קנדה. צפי לפוסט חגיגי. בנתיים אני רוצה לארוז לך שיר מחמד בנושא המדובר שלנו. תהני ותזכרי שהוא לא זכה באירוויזיון רק כי באירופה אנטישמים...

אה, ועוד תמונה להמחשת הנושא – רועי במדי חיל הקייטנה מציץ בחבר החדש הכי טוב שלו – השעון שקנינו לו לכבוד סיום שנת הלימודים.

זמנים טובים, Happy Times

נשיקות

"הזמן עובר מהר" (יעל)

                       

אחותי, איך שהזמן רץ. ממש טס... השבוע זה היכה בי:

- רק אתמול היית אצלי ועזרת לי עם המיונים והאריזות לקראת הנסיעה. הכנת לי חבילות דחוסות עם בגדים לילדות, רשמת עליהן בכתב המהמם שלך. ארזנו,דחסנו,סגרנו והנחנו בצד, עד שנישתמש לכשנגיע. הבגדים למורי נראו לי אז כל כך גדולים, ידענו שרק עוד כמה שבועות הם יתאימו. והנה, הבוקר פתחתי את החבילה!  הבגדים התאימו בדיוק לקטנטנה המתנפחת. בגדי קיץ מתקתקים של תינוקות לפיצקית שנולדה בפברואר הקר.... הקיץ כבר הגיע ואנו כבר כאן. לא יאמן. החבילה הארוזה על ידך עם כתב היד שלך אצלי ביד ומאד התרגשתי...

- ביום השמיני להגיענו כבר רכשנו אדניות, אדמה וזרעי ירקות ופרחים. שתלנו והשקנו ו... לא תאמיני!
הם כבר נבטו! וממש צמחו מהר לגובה! כל יום עוד כמה מילימטרים  ירקרקים של אושר, עוד עלים ניפתחים, ובקרוב הניצנים , הפרחים, והתוצרת - ירקות! בקושי 20 יום אנו כאן וכבר בעלי חלקת אדמה ותרומה לחקלאות הלאומית.  תשאלי מה הבהלה שלי להזדרז עם אדניוות ושתילה .
שתי סיבות - הראשונה, פונקציונלית : אמרו שאין כאן ירקות ושמה שיש יקר - אז החלטתי שנגדל לבד ורצוי להזדרז כי בסוף הסתיו והחורף כבר ייקפאו. סיבה שנייה, חינוכית משהו :  תהליך הזריעה, ההשקייה, ההתבוננות - עוזר למייה לתפוס את תחושת הזמן שעובר. נותן לה הזדמנות לטפל במשהו, לחכות בסבלנות, לראות משהו מתחילתו  ולזכות בתוצאות שבסוף.  בעיקר להבין את המושג התחלה. יש לכולנו כל כך הרבה התחלות כאן, ובחיי שהשיעור בחקלאות עוזר, ובצורה הטובה והמשמחת ביותר:

- השבוע ביום שני גל התחיל ללכת לעבודה , מייה התחילה ללכת לגן!  ליויתי אותה , ביקרתי כל חצי שעה ואספתי מוקדם מאד. כל יום בהדרגתיות . הילדה הזו חזקה מאד, אופטימית מאד, מדהים מאיפה הכוחות והאמונה שלה, האופטימיות . לא סתם אני אומרת - כבר מאז שהיא בת שנה! - שהילדה הזו מעוררת השראה ומהווה מודל לחיקוי. בחיי...הלואי עלי כמה מהתכונות שלה.  אני רואה שהיא מתרגשת, מבויישת אך מסוקרנת, רוצה ללמוד ולדעת, ומתאמצת מאד. לכן גם התעייפהורצתה לחזור מוקדם כל יום - וזה מקובל. רציתי שלא תתאמץ ושלא יהיה קשה מדי , אז אספתי באמצע היום כדי שיישאר לה "טעם של עוד", שתרצה לחזור לגן אחרי שיצאה "בשיא". חששתי מרושם רע או קשיים שעלולים להישאר לכל התקופה חס וחלילה. בשבוע הבא , אני מתכננת להשאירה יום מלא (כמעט..הגן כאן נסגר בשש! לדעתי לקראת חמש זה מספיק ..) בגן יש ילדים דוברי עברית וילדה אחת אף אימצה אותה ועוזרת במיוחד . ילד נוסף אחד שהכרנו כבר השבוע , מאד חביב על מייה אך לא ממש בנוי לקשר בינתיים..הבעיה בגיל הזה שהם כמובן לא באים מיוזמתם לעזור ולתרגם וגם, תופעה מעניינת - בני החמש שנמצאים כאן למעשה מגיל שלוש ארבע -  מאד רחוקים ממייה באיכות הדיבור וההתבטאות שלהם בעברית. השפה שלהם דלה יותר ומתובלת באנגלית, אפילו מבטא מוזר יש להם. למרות שבביתם הם מדברים עברית - כשחושבים על זה  8 שעות ביום בגן ובחוגים הם משתמשים באנגלית!! זה המון ולהם זה טבעי ! אז מייה מתבטאת בצורה מהירה ומתוחכמת הרבה יותר מבני גילה בעיברית...והם בגן מדברים בעיקר באנגלית, זה משונה מאד ומצחיק. יש להם הרבה מה ללמוד אחד מהשני ו.הקליטה בגיל הזה מהירה כל כך, ממש כמו ספוג: מייה כבר קולטת מילים ומרכיבה משפטים, כבר מעתיקה אותיות באנגלית (מיוזמתה כמובן),  אין לי ספק שתדע לדבר לקרוא ולכתוב אנגלית מהר..בעיברית היא כל כך שולטת ולאחרונה בקצב גובר: כותבת בלי הפסקה. אני שומרת ציור ראשון שעשתה בגן וכתבה ליד כל אחד : אבא, אמא, מור ו- MIA.
מי(יה) גאון של אמא?, נו טוב, של אבא.     (אפרופו אבא,  שוב חזרתי להיות סוג ב' ואדיפוס חוגג. יש קואליציה חזקה של מייה וגל ואמא יעלי בצד. כשהייתי בהריון וילדתי מעמדי עלה בעיני מייה אבל עכשיו היא לגמרי שבה להעריץ את אבא ואני סוג של עונש.אוף..לא קל. זה בטח יחמיר בגיל .. 16?!?@?#?)

- גל התחיל ללכת לעבודה. חזר מרוצה, ממש בשמיים.בית החולים ענק, מתקדם, חוקר, מספר אחד בעולם בהמון תחומים. המערך הטוקסיקולוגי - פרמקולוגי גדול ורציני ויש בו גם רופאים  גדולים ורציניים שגל מעריך, מרגיש שנפלה בידו הזכות לעבוד עימם בשנים הקרובות. גל  יוצא בבוקר בתחבורה הציבורית הנוחה - לבוש כמו חתן בר מצווה (טוב, נסחפתי, אבל לבוש היטב, לא כמו בארץ) וחוזר מרוצה, כמו ילד שהיה בלונה פארק- כדבריו. לא, הוא ממש לא מתמחה יחיד שם, כפי שהיה ביחידה ברמב"ם - הוא אחד מרבים וטובים.
זה מלחיץ אך מדרבן ומוסיף עניין. התכנית להתמחות נשמעת מרתקת - יש מחקר, יש מרפאות, יהיה מעניין מאד. יעשה מאמץ לעשות גם תורנויות במיון כדי שנתפרנס פחות בדוחק, ועושה מאמץ לתת- התמחות במיון, כך הוא רוצה ואני לא לגמרי מבינה אך לא ממש מתנגדת. כן, אחותי, כידוע לך השבוע עלו נושאים של כמה להשאר, למה לחזור וכו וכו. אין זוג אחד כאן מבין משפחות הרופאים שלא מספר לי על זה. על הפיתוי להשאר, על הקושי לא לחזור, על חילוקי דעות זוגיים קשים. מבחינתי יש הצהרת כוונות מאד ברורה שאותה הבהרתי לגל ולכולם - אני לא רואה את עתידי מחוץ לישראל. אני לא מוצאת איכות חיים בלי המשפחה שלי בחיי . אני רואה בנסיעה הזו חוויה לתקופה מוגבלת. אני יודעת שייווצר קושי כלכלי ובסיום התקופה יהיה פיתוי להשאר ולגבור עליו. יש כאלו שנשארים קצת כדי להתייצב כלכלית.יש כאלה שלא חוזרים כלל ולא מסתכלים אחורה. אני יודעת איפה אני כרגע, וחשוב היה לי להבהיר לכולם. והעיקר שגל יהיה איתי, כי באמת זוגות עוברים כאן משבר סביב הנושא.

אז גל ומייה החלו מסגרות חדשות. ומורי? מורי מתחילה מסגרת שגם אני מעולם לא הכרתי - חופשת לידה מאוחרת. מעולם לא היתה לי חופשת לידה כזה גם עם מייה. כעצמאית, טרודה, עסוקה - יום אחד של שקט לא מצאתי איתה אחרי הלידה. הפרוייקטים המשיכו והלקוחות לא ויתרו, העבודה לא נעצרה או הופחתה. ומורי? המסכנה נולדה לתקופה עמוסה ולחוצה במיוחד ותשונמת הלב שהיא קיבלה ומקבלת בינתיים אפסית.  בארץ  סיימתי עבודות והתארגנתי לחנסיעה, כאן אנו טרודים בלהסתדר ולהתארגן..ורגשות האשמה גואים... הקטנה מונחת במיטה או בעגלה וכולם מתעניינים כל כך בדברים אחרים. אני בקושי שרה לה, מפנקת, ממשמשת, בקושי מעניקה לה קשר עין ומבט רצוף. כואב לי הלב , כואב לנו, מזל שסוף סוף, כשגל ומייה ייכנסו למסגרותיהם היומיומיות - זה יקרה! לראשונה יהיה לי זמן איכות עם מורי ואני אפצה על הכל. כמה מגיע לה. היא מתוקה אמיתית וחברה ממש טובה של המוצץ והחיתול בהיעדר נחמה אחרת. היא סבלנית וחייכנית אבל יודעת גם לצעוק יפה כשרעבה או עייפה, או צריכה על הידיים, נו - את יודעת היטב, טיפלת בה לא מעט כשהייתי בסידורים המטורפים לפני הנסיעה שלנו...איזו דודה!

ואני? מה איתי? מה אני מתחילה?לאיזו מסגרת אני שייכת? איזה לו"ז יומי שבועי חודשי ושנתי יהיה לי? יש רגעים שאני בהצפה ורוצה הכל - ללמוד, לעבוד,להתאמן. יש רגעים שאני לא רוצה כלום - רק לנוח בשקט אחרי השנים הקשות, לחקור בנחת מה שקורה כאן ולא לאט לספוג. יש לעיר הזאת המון מה להציע. מגזין שמצאתי בספרייה הכיל אלפי סדנאות, מסגרות, חוגים,העשרות ,פעילויות ,תפקידים שהעיר הזו מציעה. יום אחד אני לחוצה מזה.יום אחד אני מחכה לזה. וכל יום אני שואלת את עצמי האם, מה, מתי ואיך אעשה? איך זה יסתדר עם מורי הקטנה? עם הזמן? עם הכסף? אז יש למה לחכות, ואנחנו עוד נחכה ונראה אחותי. זה יכול לקחת זמן...שמעתי הרבה סיפורים על כאלו שבילו כאן חצי שנה ראשונה בלחץ - "מה יהיה איתי ומה אעשה?" ואני יוצאת מנקודת הנחה שזה יעבור גם עלי .אומרים שלוקח חצי שנה שנה רק להתאפס על עצמך ולתפוס כיוון.

אנחנו סוגרים כאן עכשיו סוף שבוע שלישי (!) ואין לנו תכניות יומרניות מדי לטיולים. עדיין מתארגנים ומסתדרים בבדירה ובבירוקרטיות  ולכן "רק" נטייל בתוך העיר בסופ"ש. בשבוע הבא גל ומייה יחזרו למסגרותיהם.מורי ואמא ינסו להכיר את האוטו החדש (דודג' קאראון), ינסו להכיר עוד חברי "קיבוץ", ינסו להכיר עוד מהסביבה, ינסו לעשות סדר יום ותכנון שבועי ותכנון חודשי, ובקיצור סוף סוף ניכנס לקצת סדר בחיים החדשים האלו... כולנו כבר צריכים את זה!

תספרי מה אצלכם, מה עשיתם בסוף השבוע ? איך גיסי האהוב מסתדר ומלהטט בין העבודות? איך אחייני המתוקים מעבירים את החופשה? איך אחותי שורדת את הקיץ הישראלי? נשיקות מכולנו לכולכם