"נחיתה" (יעל)

נכתב במקור 18.6.12

הגוף שלי נחת. הראש הלב והנשמה לגמרי לא נחתו. והאמת שגם לא ממש המריאו...הם מפוזרים עדיין במסך מעורפל ענקי של עייפות ותשישות. ממה? ממה לא... משנים קשות של ההתמחות של גל תוך כדי הקמת המשפחה, עם התפתחות של העסק העצמאי שלי, תמיד לחץ, תמיד עומס, המון אחריות, כיבוש או מטרה באופק..והריצה קשה ומעייפת. לא שגרתי לרגע, לא משעמם לשנייה, לא פנוי אף פעם.  
והנסיעה הזו:  המעבר לשלושנים של חיים בארץ אחרת. שנה מראש נסענו לבדוק את השטח..במהלך השנה החולפת היו חודשים של הכנות ותקשורת קנדה-ישראל בנושאים האישיים והמקצועיים. המוני מושגים ואנשים חדשים שלמדנו להכיר.  ברקע העבודה של גל ,התורנויות,המאבקים.הפרוייקטים שלי - לחוץ אחראי ותובעני. ומייה שלנו שדורשת הרבה (וגם נותנת המון ), ההריון והלידה של מורי, תינוקת  שנולדה לתקופה כה עמוסה.

החודשים האחרונים הולידו שבועות לחוצים וימים אחרונים לפני הטיסה שמתוכננים בלו"ז של שעות ודקות.
הדד-ליין הגיע ובקושי היינו מוכנים, כמה חששתי מזה. .את עזרת לי עם האריזות, והעזרה המאסיבית מההורים בעיקר בכיוון של מורי ומייה עוד איפשרו לנו איכשהו להתארגן למסע של חיינו. אז 9 שעות לפני הטיסה מצאנו עצמנו עם 8 מזוודות, 4 טרולים,2 עגלות,4 תיקי יד, בוסטר וכסא תינוק - ארוזים ומוכנים לשגר את עצמנו.כאמור, מסך העייפות התהומית עזר באיזשהו אופן לנטרל את הרגשות וההתרגשויות שמהם חששתי. בהיכרותי את עצמי...פחדתי מכל מיני אקטים שירגשו אותי לרמות של התקף לב.פחדתי מהפרידה ממכם,מחוסר שינה בלילה,מנעילת הדלת בבית שעוזבים,מהיציאה מחיפה, מההגעה לשדה התעופה. .דמיינתי את עצמי מתרגשת יותר ויותר מכל אקט כזה - עד שמתפוצצת.

בפועל ...הייתי כה עייפה ומותשת ותיפקדתי כמו מכונה. בלי לחשוב ובלי להרגיש. אפילו הלילה הראשון במלון בשדה"ת טורונטו היה בלתי מרגש. עוד לא היה מפגש עיניים ושיחה מרגשת ביני לבין גל.כל כך עסוקים וטרודים עם כל הכבודה העצומה שלנו, ושתי הילדות בעגלות...2 מוניות גדולות הביאו אותנו ואת כל המזוודות לבניין שבו שכרנו דירה, גל טיפס רק להשאיר אותן בדירה - ואני עם 2 בנות ישנות במונית, יד אחת תומכת בראש שנופל, יש נייה מחזיקה מוצץ שעומד ליפול..השעה 2000 בערב, השכונה החדשה "שלי" נראית לי יפה ונעימה, הבניין פחות אבל אני לגמרי עוד לא קולטת. בשלוש וחצי לפנות בוקר כולנו מתעוררים ואומרים בוקר טוב למיסטר ג'ט לג, חבר קרוב לשבוע הראשון שלנו.  ארוחת בוקר (כמובן בייקון ונקניקיות ופנקייק עם מייפל ) ושוב נסעים במונית לדירה, הפעם אור יום. יום חדש מתחיל.יום ראשון לחיים אחרים וחדשים.

 האם אני מתרגשת? האם אני קולטת שנחתנו?לא , עדיין לא. אני עדיין על אוטומט...עסוקה במורי , שצריכה החלפה, האכלה, הרדמה וכו. ומאד עסוקה במייה, רק רוצה לתת לה חוויה ראשונית טובה. שרק  תקבל רושם ראשוני חיובי, שכי זה מה שקובע, לא תהיה איזו טראומה או הלם...בדרך מספרת לה שהבית יהיה ריק לגמרי אבל נקנה לו רהיטים חדשים. ברקע אני קולטת את המרחבים הירוקים והבנייה הזרה ברחובות כאן. השלטים באנגלית, אנשים נראים אחרת, מכוניות בגודל וסוגים שונים. והנה זה קורה- נכנסים לבניין, במעלית ולדירה ואני מנסה לראות הכל בעיניים של ילדה בת חמש. רצה איתה בין החדרים, מתלהבת גם ממה שנראה נורא.. באחד החדרים הפתעה ענקית - גליה, החברה שלנו מטורונטו , פיזרה שם צעצועים שקיבלה מחברים שעוזבים ותרמו לנו. כל המשחקים במעגל ענק, כורסאת ילדים ומנורה מגניבה ומייה בהתלהבות הסטרית - אנחנו איתה: "יו, תראי איזה יופי הדובים!" "וואו, יש כאן רכבת!" איזה כיף, הנה פסנתר צעצוע!" וואו, יש לי עגלת בובות" היא מרגישה מייד בבית ואנו מאושרים.תוך חצי שעה הרכבנו בחדר הבנות מיטה ולול, (גל הרכיב בעזרת חבילת הכלים שהביא מהארץ וידע לשלוף מייד) .בינתיים פתחתי את המזוודות ושלפתי להן מצעים - החדר של הבנות מוכן והוא אפילו חמוד! מזל שעשינו רשימה ובה כל מה שארוז ואיפה. יכולנו לשלוף בקלות.

זהו, אפשר לנשום לרווחה.ועכשיו הזמן לקלוט שאנו בבניין ענקי, בן 50 שנה, מסריח למדי, הדירה מעופשת וזקוקה לנקיון מסיבי.הרצפה מעץ, הקירות מגבס, הפאנלים מעוטרים וגם הקרניז שבתקרה, החלונות מעץ, מטונפים ובקושי נפתחים, המטבחון סגור וקטנטן, מוצרי החשמל פשוטים אך חדשים, המקלחות משונות, הכביסה בקומה למעלה, החניון ענק ובו 12 פחי אשפה לפסולת ממויינת למיחזור , המעליות מחניקות, תאי הדואר בלובי, יש זמזם למטה המחובר לנייד, בקיצור - יש הרבה על מה לעבוד.להתרגל.

בצהרים הגיעו דוד וגליה , 13 שנים בטורנטו ושמו לעצמם למטרה לעזור ולהתחבר לישראלים שמגיעים. אין לתאר את העזרה והקסם שלהם. פשוט מודל להשראה.הטוב נשפך ואנחנו יודעים שהכל , הכל היה נראה אחרת בלי העזרה שלהם בחודשים האחרונים. הם לוקחים אותנו לקנייה ראשונית גדולה ב COSTCO רשת כלבו עצומה. האריזות שם גדולות, המוצרים מדליקים.  אנחנו בהלם ואופוריה, בעיקר שרויים בג'ט לג. קונים וקונים, עד שנופלים מהרגליים וחייבים לישון, העיניים שורפות. ביציאה מגלים שעוד אור יום והשעה רק 1400. ג'ט לג, ידידנו בביקור היומי שלו, משגע לנו את כל המערכות...אנו  חוזרים לדירה ומנסים לפרוק, לנקות, לסדר, לארגן את הילדות, אלוהים ..זה כל כך מתיש, לא נספיק לעולם.זה לגמרי אינסופי....ולא, עוד לא קלטנו ולא נחתנו ולא עצרנו לרגע להסתכל בעיניים. קורסים למיטה כי בשלוש וחצי הבנות משכימות אותנו ...