נכתב במקור 16.6.12
אחותי האהובה! הגדולה והמכילה! האחת והיחידה,
סימני השיזוף מהפעם האחרונה שלנו בחוף קיסריה עדיין לא נעלמו, והנה אני
, עם השיזוף הים תיכוני שלי כבר נמצאת כאן בצפון אמריקה, בקנדה הקרירה, בטורונטו -
העיר שאהיה תאחת מתושביה הרבים.רק השבוע היינו שתינו בקיסריה, בארוחת צהריים
ואפילו פגישת עבודה קטנה - יום כיף אחרון לפני שניפרדות להרבה זמן. היה כיף
ואינטימי וטבעי כמו שרק איתך יכול להיות. ככה זה כשעשויים מאותו החומר. נכון , אנו
ורסיות שונות אבל בכל זאת חומר ואותו בית יוצר ולכן אין שום מוצר דומה לזה.
כמה חששנו מהפרידה בפגישה
האחרונה לפני טיסה. דיברנו על זה חודשים מראש. טחנו את זה,הדחקנו את זה , הפנמנו
את זה, צחקנו על זה , בכינו רק מלחשוב על זה , רעדנו רגע לפני שזה קרה .ואז הערב
ההוא הגיע: הלילה שלפני הטיסה. בחרתי במכוון טיסת בוקר כי חששתי שבלילה הכל ייראה
לי שחור ומפחיד והפרידה תהיה קשה. כמובן שלא רציתי שום ליווי לשדה התעופה. אפילו
שהיה רופא בסביבה, אין מצב שהיינו עומדים בזה.אקט קורע לב ומיותר לכל הצדדים...
והנה, 3 ימים אחרי שהשתזפנו וכייפנו יחד - הגיע ערב הפרידה, ארוחת שישי אצל ההורים כמיטב
המסורת - היה יפה,טעים,שמח,אינטימי. הפעם בפירוש היה גם לחץ באוויר.בהתחלה לא
יכולתי להסתכל לך בעיניים אפילו...גל ואני הגענו עייפים מותשים ומוזנחים כי לא
הספקנו להתארגן ולארוז (כמובן, כמה אפייני לנו...). מייה היתהאחרי מסיבת סיום בגן,
מבסוטה, לא ממש מבינה את המשמעויות. חגגנו גם יומולדת לאבא וחילקנו מתנות וברכות
מקוריות מכולם לכולם.ואז הגיע הרגע והפרידה היתה הכי הזויה שיש.נסעתם אחרינו לקחת
דברים אחרונים מהבית שהתרוקן ונעזב.אפילו סימבה לא היתה שם כבר (אלא בביתה החדש
והאוהב) כולנו עלינו וירדנו במעלית או במדרגות, נשיקה שלום וחיבוק אחרון, צחוק
ובכי בחדר המדרגות, ילדים עייפים ומצחיקים, בקיצור לא כמו שדמיינו .הבכי התערבב
בצחוק והכל היה אפוף עייפות - פשוט הזוי.
במהלך השבוע שלפני חוויתי פרידות אחרות וכבר למדתי שיש שנייה אחת שבו
הכל יכול לקרוס, השנייה של התובנה שזהו החיבוק ה אחרון לתקופה ארוכה...ופתאום,
בשנייה - המחנק עולה לגרון , הפה שלי רועד, והנה אני מתחילה לבכות, כמו בחורה
הורמונלית וסנטימנטלית במיוחד. סדרת הפרידות מחברים ומשפחה במהלך השבוע האחרון כבר
הכינה אותי ואפילו למדתי לאתר את השנייה הזו, להתרחק, ולא להגיע לבכי ההסטרי הזה. הרי מה הדרמה הגדולה - כולם אומרים לי - כולה נוסעים לשלושנים...?! אבל כבר דיברנו
על החומר שממנו אנחנו עשויות - אז מי כמוך מבינה. בחורות כמונו בוכות גם מפרסומת ללמיץ תפוזים, או מפרק סיום של מאסטרשף.. המחשבה שנהיה רחוקות
כל כך ולא נוכל להיפגש קבוע,ל צחוק יחד, להתעדכן, לעשות דברים יחד - זה פשוט בלתי
נתפס.. כל כך התקרבנו בשנים האחרונות:מאז שהתחתנתי, הפכתי לאמא, ובמיוחד כשעבדנו
יחד על הבית שלכם, וגילינו בך ניצנים להתפתחות מקצועית בתחום החופף לשלי. איזה
שיתפי פעולה מפרים יכולנו לעשות... ובכלל - כמה כיף לנו יחד וכמה יש טעם של עוד,
ועכשיו !
השבוע , כשדיברתי על הגעגוע -
שלי ושלך- וחברה טובה נתנה לי נקודה אחרת להסתכל עליה:סה"כ זו נסיעה ופרידה
מתוך בחירה, למטרה מעולה, ותהיה כאן חוויה, והיא לא רק שלי! גם את, אתם, שנשארים,
תחוו אותה. תלמדו להתגעגע,.תלמדו לשמור על קשר מרחוק (תודה לפייסבוק, ג'מייל,
וואטס אפ ובזק בינ"ל) תשמעו סיפורים ותקבלו תמונות, תגיעו לביקורים ובעיקר
תראו איך ממלאים את החסר ומה התחליף הזמני ...נבדוק אם ואיך נמלא את הבלוג הזה
בתוכן ועניין...דווקא מעניין ! ובסוף החוויה הזו תסתיים ואנו נשוב, נמשיך יחד לעוד
המון זמנים של כיף ואושר וביחדנס, והפולנייה אומרת - ורק שנהיה בריאים כולנו, אמן!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה