"הזמן עובר מהר" (יעל)

                       

אחותי, איך שהזמן רץ. ממש טס... השבוע זה היכה בי:

- רק אתמול היית אצלי ועזרת לי עם המיונים והאריזות לקראת הנסיעה. הכנת לי חבילות דחוסות עם בגדים לילדות, רשמת עליהן בכתב המהמם שלך. ארזנו,דחסנו,סגרנו והנחנו בצד, עד שנישתמש לכשנגיע. הבגדים למורי נראו לי אז כל כך גדולים, ידענו שרק עוד כמה שבועות הם יתאימו. והנה, הבוקר פתחתי את החבילה!  הבגדים התאימו בדיוק לקטנטנה המתנפחת. בגדי קיץ מתקתקים של תינוקות לפיצקית שנולדה בפברואר הקר.... הקיץ כבר הגיע ואנו כבר כאן. לא יאמן. החבילה הארוזה על ידך עם כתב היד שלך אצלי ביד ומאד התרגשתי...

- ביום השמיני להגיענו כבר רכשנו אדניות, אדמה וזרעי ירקות ופרחים. שתלנו והשקנו ו... לא תאמיני!
הם כבר נבטו! וממש צמחו מהר לגובה! כל יום עוד כמה מילימטרים  ירקרקים של אושר, עוד עלים ניפתחים, ובקרוב הניצנים , הפרחים, והתוצרת - ירקות! בקושי 20 יום אנו כאן וכבר בעלי חלקת אדמה ותרומה לחקלאות הלאומית.  תשאלי מה הבהלה שלי להזדרז עם אדניוות ושתילה .
שתי סיבות - הראשונה, פונקציונלית : אמרו שאין כאן ירקות ושמה שיש יקר - אז החלטתי שנגדל לבד ורצוי להזדרז כי בסוף הסתיו והחורף כבר ייקפאו. סיבה שנייה, חינוכית משהו :  תהליך הזריעה, ההשקייה, ההתבוננות - עוזר למייה לתפוס את תחושת הזמן שעובר. נותן לה הזדמנות לטפל במשהו, לחכות בסבלנות, לראות משהו מתחילתו  ולזכות בתוצאות שבסוף.  בעיקר להבין את המושג התחלה. יש לכולנו כל כך הרבה התחלות כאן, ובחיי שהשיעור בחקלאות עוזר, ובצורה הטובה והמשמחת ביותר:

- השבוע ביום שני גל התחיל ללכת לעבודה , מייה התחילה ללכת לגן!  ליויתי אותה , ביקרתי כל חצי שעה ואספתי מוקדם מאד. כל יום בהדרגתיות . הילדה הזו חזקה מאד, אופטימית מאד, מדהים מאיפה הכוחות והאמונה שלה, האופטימיות . לא סתם אני אומרת - כבר מאז שהיא בת שנה! - שהילדה הזו מעוררת השראה ומהווה מודל לחיקוי. בחיי...הלואי עלי כמה מהתכונות שלה.  אני רואה שהיא מתרגשת, מבויישת אך מסוקרנת, רוצה ללמוד ולדעת, ומתאמצת מאד. לכן גם התעייפהורצתה לחזור מוקדם כל יום - וזה מקובל. רציתי שלא תתאמץ ושלא יהיה קשה מדי , אז אספתי באמצע היום כדי שיישאר לה "טעם של עוד", שתרצה לחזור לגן אחרי שיצאה "בשיא". חששתי מרושם רע או קשיים שעלולים להישאר לכל התקופה חס וחלילה. בשבוע הבא , אני מתכננת להשאירה יום מלא (כמעט..הגן כאן נסגר בשש! לדעתי לקראת חמש זה מספיק ..) בגן יש ילדים דוברי עברית וילדה אחת אף אימצה אותה ועוזרת במיוחד . ילד נוסף אחד שהכרנו כבר השבוע , מאד חביב על מייה אך לא ממש בנוי לקשר בינתיים..הבעיה בגיל הזה שהם כמובן לא באים מיוזמתם לעזור ולתרגם וגם, תופעה מעניינת - בני החמש שנמצאים כאן למעשה מגיל שלוש ארבע -  מאד רחוקים ממייה באיכות הדיבור וההתבטאות שלהם בעברית. השפה שלהם דלה יותר ומתובלת באנגלית, אפילו מבטא מוזר יש להם. למרות שבביתם הם מדברים עברית - כשחושבים על זה  8 שעות ביום בגן ובחוגים הם משתמשים באנגלית!! זה המון ולהם זה טבעי ! אז מייה מתבטאת בצורה מהירה ומתוחכמת הרבה יותר מבני גילה בעיברית...והם בגן מדברים בעיקר באנגלית, זה משונה מאד ומצחיק. יש להם הרבה מה ללמוד אחד מהשני ו.הקליטה בגיל הזה מהירה כל כך, ממש כמו ספוג: מייה כבר קולטת מילים ומרכיבה משפטים, כבר מעתיקה אותיות באנגלית (מיוזמתה כמובן),  אין לי ספק שתדע לדבר לקרוא ולכתוב אנגלית מהר..בעיברית היא כל כך שולטת ולאחרונה בקצב גובר: כותבת בלי הפסקה. אני שומרת ציור ראשון שעשתה בגן וכתבה ליד כל אחד : אבא, אמא, מור ו- MIA.
מי(יה) גאון של אמא?, נו טוב, של אבא.     (אפרופו אבא,  שוב חזרתי להיות סוג ב' ואדיפוס חוגג. יש קואליציה חזקה של מייה וגל ואמא יעלי בצד. כשהייתי בהריון וילדתי מעמדי עלה בעיני מייה אבל עכשיו היא לגמרי שבה להעריץ את אבא ואני סוג של עונש.אוף..לא קל. זה בטח יחמיר בגיל .. 16?!?@?#?)

- גל התחיל ללכת לעבודה. חזר מרוצה, ממש בשמיים.בית החולים ענק, מתקדם, חוקר, מספר אחד בעולם בהמון תחומים. המערך הטוקסיקולוגי - פרמקולוגי גדול ורציני ויש בו גם רופאים  גדולים ורציניים שגל מעריך, מרגיש שנפלה בידו הזכות לעבוד עימם בשנים הקרובות. גל  יוצא בבוקר בתחבורה הציבורית הנוחה - לבוש כמו חתן בר מצווה (טוב, נסחפתי, אבל לבוש היטב, לא כמו בארץ) וחוזר מרוצה, כמו ילד שהיה בלונה פארק- כדבריו. לא, הוא ממש לא מתמחה יחיד שם, כפי שהיה ביחידה ברמב"ם - הוא אחד מרבים וטובים.
זה מלחיץ אך מדרבן ומוסיף עניין. התכנית להתמחות נשמעת מרתקת - יש מחקר, יש מרפאות, יהיה מעניין מאד. יעשה מאמץ לעשות גם תורנויות במיון כדי שנתפרנס פחות בדוחק, ועושה מאמץ לתת- התמחות במיון, כך הוא רוצה ואני לא לגמרי מבינה אך לא ממש מתנגדת. כן, אחותי, כידוע לך השבוע עלו נושאים של כמה להשאר, למה לחזור וכו וכו. אין זוג אחד כאן מבין משפחות הרופאים שלא מספר לי על זה. על הפיתוי להשאר, על הקושי לא לחזור, על חילוקי דעות זוגיים קשים. מבחינתי יש הצהרת כוונות מאד ברורה שאותה הבהרתי לגל ולכולם - אני לא רואה את עתידי מחוץ לישראל. אני לא מוצאת איכות חיים בלי המשפחה שלי בחיי . אני רואה בנסיעה הזו חוויה לתקופה מוגבלת. אני יודעת שייווצר קושי כלכלי ובסיום התקופה יהיה פיתוי להשאר ולגבור עליו. יש כאלו שנשארים קצת כדי להתייצב כלכלית.יש כאלה שלא חוזרים כלל ולא מסתכלים אחורה. אני יודעת איפה אני כרגע, וחשוב היה לי להבהיר לכולם. והעיקר שגל יהיה איתי, כי באמת זוגות עוברים כאן משבר סביב הנושא.

אז גל ומייה החלו מסגרות חדשות. ומורי? מורי מתחילה מסגרת שגם אני מעולם לא הכרתי - חופשת לידה מאוחרת. מעולם לא היתה לי חופשת לידה כזה גם עם מייה. כעצמאית, טרודה, עסוקה - יום אחד של שקט לא מצאתי איתה אחרי הלידה. הפרוייקטים המשיכו והלקוחות לא ויתרו, העבודה לא נעצרה או הופחתה. ומורי? המסכנה נולדה לתקופה עמוסה ולחוצה במיוחד ותשונמת הלב שהיא קיבלה ומקבלת בינתיים אפסית.  בארץ  סיימתי עבודות והתארגנתי לחנסיעה, כאן אנו טרודים בלהסתדר ולהתארגן..ורגשות האשמה גואים... הקטנה מונחת במיטה או בעגלה וכולם מתעניינים כל כך בדברים אחרים. אני בקושי שרה לה, מפנקת, ממשמשת, בקושי מעניקה לה קשר עין ומבט רצוף. כואב לי הלב , כואב לנו, מזל שסוף סוף, כשגל ומייה ייכנסו למסגרותיהם היומיומיות - זה יקרה! לראשונה יהיה לי זמן איכות עם מורי ואני אפצה על הכל. כמה מגיע לה. היא מתוקה אמיתית וחברה ממש טובה של המוצץ והחיתול בהיעדר נחמה אחרת. היא סבלנית וחייכנית אבל יודעת גם לצעוק יפה כשרעבה או עייפה, או צריכה על הידיים, נו - את יודעת היטב, טיפלת בה לא מעט כשהייתי בסידורים המטורפים לפני הנסיעה שלנו...איזו דודה!

ואני? מה איתי? מה אני מתחילה?לאיזו מסגרת אני שייכת? איזה לו"ז יומי שבועי חודשי ושנתי יהיה לי? יש רגעים שאני בהצפה ורוצה הכל - ללמוד, לעבוד,להתאמן. יש רגעים שאני לא רוצה כלום - רק לנוח בשקט אחרי השנים הקשות, לחקור בנחת מה שקורה כאן ולא לאט לספוג. יש לעיר הזאת המון מה להציע. מגזין שמצאתי בספרייה הכיל אלפי סדנאות, מסגרות, חוגים,העשרות ,פעילויות ,תפקידים שהעיר הזו מציעה. יום אחד אני לחוצה מזה.יום אחד אני מחכה לזה. וכל יום אני שואלת את עצמי האם, מה, מתי ואיך אעשה? איך זה יסתדר עם מורי הקטנה? עם הזמן? עם הכסף? אז יש למה לחכות, ואנחנו עוד נחכה ונראה אחותי. זה יכול לקחת זמן...שמעתי הרבה סיפורים על כאלו שבילו כאן חצי שנה ראשונה בלחץ - "מה יהיה איתי ומה אעשה?" ואני יוצאת מנקודת הנחה שזה יעבור גם עלי .אומרים שלוקח חצי שנה שנה רק להתאפס על עצמך ולתפוס כיוון.

אנחנו סוגרים כאן עכשיו סוף שבוע שלישי (!) ואין לנו תכניות יומרניות מדי לטיולים. עדיין מתארגנים ומסתדרים בבדירה ובבירוקרטיות  ולכן "רק" נטייל בתוך העיר בסופ"ש. בשבוע הבא גל ומייה יחזרו למסגרותיהם.מורי ואמא ינסו להכיר את האוטו החדש (דודג' קאראון), ינסו להכיר עוד חברי "קיבוץ", ינסו להכיר עוד מהסביבה, ינסו לעשות סדר יום ותכנון שבועי ותכנון חודשי, ובקיצור סוף סוף ניכנס לקצת סדר בחיים החדשים האלו... כולנו כבר צריכים את זה!

תספרי מה אצלכם, מה עשיתם בסוף השבוע ? איך גיסי האהוב מסתדר ומלהטט בין העבודות? איך אחייני המתוקים מעבירים את החופשה? איך אחותי שורדת את הקיץ הישראלי? נשיקות מכולנו לכולכם